בן מרים ויוסף. נולד בשנת תרצ"ו (1936) בחולון.
בעודו תינוק התגרשו הוריו. אביו התחתן בשנית ובשלישית ונולדו לו עוד ארבעה ילדים – אחים למחצה של שוקי.
שוקי (יהושע) רכש את השכלתו בבתי ספר במקומות שונים בארץ, בהתאם לנדודי המשפחה. הצטיין בספורט – ובייחוד בכדורגל – ושיחק כנער במדי הקבוצות "הכוח רמת גן" ו"הפועל חולון" בתפקיד השוער.
בהיותו בן שבע-עשרה, עבר לקיבוץ מסדה שבצפון בקעת הירדן ומצא בו בית. כפטריוט אמיתי שאהב את הארץ בכל מאודו וחש צורך פיזי ממש להגן עליה – שאף לשרת שירות קרבי. כבן יחיד נדרש לקבל את אישור אימו לכך, חתר להשגת מבוקשו – והצליח.
בשנת 1954 התגייס לצה"ל, הוצב בחיל הרגלים ושירת כלוחם בחטיבת "גולני". סיים את שירותו הסדיר והשתחרר.
בשנת 1959 נישא לאסתר (אתי), חודש בלבד לאחר שהחלו להתראות. "עבדתי אז במשרד של קבלנים," סיפרה, "הוא בא לבקר את אחותי, שאיתה יצא שנים רבות קודם לכן, אבל כשראה אותי ליבו החסיר פעימה. העובדים במקום אמרו לו שאם יצליח לדבר איתי, יקבל חמש לירות... אחרי חודש אמר לי שהוא רוצה שנתחתן. כל החברות שלי קינאו בי, הוא היה גבר יפה תואר ומרשים."
את חייהם המשותפים החלו בבית אימו בחולון, שם נולדה בתם הבכורה איריס. כעבור כמה שנים עברו לרמת גן, וגרו בשיכון לזוגות צעירים שזה מקרוב הוקם וכונה "שכונת קריית גן". בהמשך עברו לבת ים, שם נולדו ליאור, הבן האמצעי, ואלונה, בת הזקונים. ברבות הימים, חזרו להתגורר בחולון.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, התנדב למילואים, התייצב בבסיסו ונשלח לחזית הדרום. "הוא ראה שהשכן שלו הולך למילואים," סיפרו בני המשפחה, "לקח את הקיטבג והצטרף אליו." בקרב אום כתף, שהתחולל בחלקו המזרחי של חצי האי סיני, במהלך כיבוש המתחם שממזרח לצומת אבו עגילה, נפצע אחד מחבריו בקומנדקר. שוקי ירד מייד כדי לסייע לו; הקומנדקר הופצץ וכל יושביו נהרגו. הוא עצמו נפצע בגפיו, ושמיעתו נפגעה.
כחודשיים שהה בשיקום בבית החולים "שיבא" שבתל השומר, שבמהלכם נולד בנו. "כשליאור נולד," סיפרה רעייתו, "זו הייתה חגיגה – כל ביתן 16 של מחלקת השיקום בתל השומר הגיע לברית."
שוקי היה אבא יוצא דופן, מחובר לילדיו בעבותות. הבית היווה בשבילו הכול, והמשפחה – מהות חייו. "הוא היה אבא מדהים," סיפרה איריס, שגדלה כבת יחידה במשך עשר שנים, עד הולדת אחיה. "אבא שהוא חבר. הוא היה אדם מאוד מצחיק, שר המון ופינק אותנו בלי סוף. דאג לכל דבר בבית, היה קשוב ושותף לכל המתרחש בחיינו, ושיתף גם אותנו בפתיחות." לימים, משנישאה איריס, קיבל שוקי את בן זוגה בחיבוק גדול וראה בו בן נוסף; ומשהפך לסבא, המשיך את מסורת הפינוקים והקשר הקרוב עם נכדיו. גם עם ארבעת אחיו למחצה שמר על קשרים טובים, ואחד מהם אף התגורר אצלו תקופה ארוכה.
במרוצת השנים החליט לחזור לצה"ל ולחתום קבע. שירת כרס"ר (רב-סמל ראשון), שימש במשך שנים רבות כקצין רכב ביחש"מ 562 בצריפין. התפקיד שמילא שילב מרכיבים ניהוליים עם יכולת הדרכה וניהול סיכונים; הצריך הבנה מעמיקה של הקשר שבין תחום הבטיחות למרכיב האנושי לצד היכרות עם חוקי התעבורה, ודרש ידע ויכולת לנהל את צי הרכב והנהגים המועסקים בארגון. את כל אלה היטיב להביא לידי ביטוי בשקט, במסירות ובנועם הליכות. היה אהוב מאוד על סובביו וזכה להערכה רבה. "הוא היה מאוד צנוע," סיפרה בתו, "לא אהב שמשבחים אותו – זה הביך אותו."
אחרי פרישתו מצה"ל עבד במספר מקומות, בין היתר היה קצין בטיחות בתעבורה בחברת "אורד".
קשר מיוחד נרקם בינו לבין מנהלו ומשפחתו. עם הגיעו לגיל פרישה נעשו מאמצים להשאירו בעבודה ולדחות את יציאתו לגמלאות.
שוקי תואר כאדם מיוחד, רגיש מאוד ואנושי – עד כדי תמימות. סיפר בני, קרוב משפחתו: "שוקי, איש נדיר. תמיד חייכן וטוב לב, תמיד עם הומור שופע ויד נדיבה ופתוחה. בימים שעוד נסענו בתחבורה ציבורית, הציע פעמים רבות שימוש ברכבו כדי לקחת לבילוי את החבר'ה, ופעם אחת, כשהרכב הפרטי התקלקל, נתן במקומו את המשאית הגדולה שלו."
אהבתו העזה לארץ ולמדינה, שאותה השתדל להנחיל לילדיו, נשמרה לכל אורך השנים. הוא הרבה לטייל בין שביליה ואתריה, התרגש והתפעל מכל פיסת אדמה, וגם לאחר שביקר בארצות הברית הגדולה והמפעימה, לשם הגיע לביקור בעקבות עבודת בנו, טען כי ישראל היא הדבר הכי יפה בעולם. "הוא היה טיפוס מאוד צעיר באופיו," סיפרו בני המשפחה, "גם בהופעה שלו וגם בהתנהלות. היה פעלתן וספונטני."
במהלך שנות עבודתו בצריפין חווה אירוע שבגינו התפרצה אצלו מחלת הסוכרת, ובעקבותיה לקה פעמיים באירועים לבביים והוכר כנכה צה"ל. בהתקף הלב השלישי, חדל ליבו לפעום לנצח.
שוקי (יהושע) טוביה נפטר ביום י"א באב תשס"ב (20.7.2002), והוא בן שישים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון" שבפתח תקווה. הותיר אישה, שתי בנות ובן, נכדים ואחים. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים "בעלי האהוב, אבינו המסור, סבנו האגדי ואחינו היקר", וכן: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה..."
מאות המנחמים שפקדו את הבית בימי ה"שבעה" סיפרו על שוקי היחיד והמיוחד, האדם הצנוע והאהוב שכולו רגש וטוב לב.
שוקי הונצח בבית הכנסת "דרכי נועם" שבנס ציונה, מקום מגורי בתו איריס, שם גם מתקיימות האזכרות השנתיות לזכרו. כן הונצח בבית הכנסת שבמשרד הביטחון בקריה בתל אביב.